מה אפשר ללמוד על פטגוניה ממסלול אחד.

מה אפשר ללמוד על פטגוניה ממסלול אחד?

באמצע ינואר, בפעם הראשונה שיצאתי מההוסטל בעיירה אל צ'לטן, שנמצאת בפטגוניה, ארגנטינה, כדי לטפס ברכס של הפיץ רוי – לא הגעתי אל ההר. באמצע האפרואצ' הגשם והרוח התחזקו והרטיבו אותנו עד לשד עצמותינו, הקרח כיסה את כל ה'פייסים', ואחרי 17 ק"מ של הליכה קשה על Moraines (סוללות העפר של הקרחונים), קרחונים וחציית נהרות – החלטנו לחזור חזרה על עקבותינו.

בפעם השנייה הדברים עבדו אחרת.

מזג האוויר בהרי פטגוניה הפכפך בכל עונות השנה אי אפשר לצאת ולטפס בהרים בכל יום, מכיוון שצריך לחכות לחלונות מזג אוויר טובים, שבעונה האחרונה היו נדירים. צריך להמתין בסבלנות עם כוס תה בהוסטל ולעקוב אחר נתוני מזג האוויר כדי להבין מתי החלון הבא מגיע. בהתחשב בעובדה שההוסטל נמצא במרחק הליכה מהקירות התלולים והטובים ביותר לטיפוס בעולם, זה קשה – אפילו מאוד.

בחלון מזג האוויר שנקרה בפנינו החלטנו ללכת על מסלול שונה, במיקום שונה ועם אפרואצ' אחר. רצינו לטפס מסלול אלפיני שמשלב קרח וסלעים על פסגה שנקראת Aguja Guillaumet. משמעות המלה Aguja בעברית היא מחט, או בתרגום לשפת הטיפוס – "קוץ" גרניט היוצא מהאדמה בצורה אנכית, תלולה וחדה.

Aguja Guillaumet הוא אחד משבעת קוצי הגרניט שמרכיבים את Fitz Roy Skyline

(Cerro Chalten בפי המקומיים או רכס פיץ רוי בעברית). בחרנו במסלול Amy Vidailhet, שאמור היה להיות היכרות טובה למה שיש לפטגוניה להציע – לא קל מדי, לא קשה מדי ועם גלישות ברורות.

יש לציין שההיכרות שלי ושל כריס, השותף שלי למסלול, עם טיפוס קרח היתה דרך סרטוני יוטיוב והסברים באינטרנט. מעולם לא ניסיתי לנעוץ גרזן קרח או להבריג בורג קרח, ומעולם לא טיפסתי עם  Crampons (סוליות מסמרים שמתלבשות מתחת לנעלי הרים) בנוסף, ה-Crampons שהשאלתי לא היו מתאימות לנעליים שלי, מכיוון שהנעליים שלי היו מיועדות להליכות רציניות ולא לטיפוס הרים. כדי להתאים אותן שיפצרתי משהו בחלק הקדמי של ה-Crampons, כדי שיתפסו טוב יותר את הנעל וככה הסתדרתי.

אמנם הייתי טירון בכל הנוגע לקרח ולשלג, אבל הייתה לי הרגשה פנימית שאפשר לעשות את זה גם ללא ניסיון קודם בקרח, ללא נעליים מתאימות וללא ברגי קרח (על אף שבגיידבוק צוין שיש להביא  2-4 ברגים. מצד שני, היה גם רשום שזה מסלול אלפיני נחמד, כך שמבחינתי אם זה מוגדר "נחמד", אפשר לרוץ אותו מהר בלי יותר מדי עגינות, לכן לא לקחנו איתנו ברגי קרח).

ההגעה אל תחילת המסלול מצריכה הליכה של 12 ק"מ פחות או יותר, עם הפרשי גובה של 1,400 מטר. ביום הראשון יצאנו מאל צ'לטן ל-Campground שנקרא Piedra Negra (הסלע השחור) ונמצא במרחק של כ-400 מטר ושעתיים הליכה מתחילת מסלול הטיפוס.

ביום השני קמנו מאוחר – בסביבות 06:30. אחרי קפה ונשנוש בוקר, יצאנו לדרך ב-07:30. מכיוון שלא היינו בכושר "אפרואצ'ים תלולים" טוב במיוחד, הגענו לתחילת המסלול רק ב-10:00 בבוקר. זה יום נעים, ללא רוח, בלי עננים ועם הרבה שמש טובה. ה"Bergschrund" (סדק גדול המבדיל בין הקרחון שנע מטה לבין הקרח שיורד מהמדרון של ההר ולא נע כמעט) התחיל לנזול קצת ולהיות פריך. הוא היה מכוסה בשכבה של קרח אנכי ופריך בגובה 2.5 מטרים, שלאחריהם היו עוד 200 מטר של מדרון קרח בזווית של 65', וכל אלה מתכנסים אל מסדרון ברוחב 1.5 מטרים בין שני קירות גרניט.

 חלקו השני של המסלול כולל 200 מטר של איזור "mixed", מה שאומר קרח ולאחריו סלע ושוב קרח ולאחר מכן סלע עד רמה של 5, כך שאפשר וצריך להישאר עם נעלי ההרים, עם הCrampons- ועם גרזני הקרח.



בדרך לקאמפגראונד Piedra Negra ביום הראשון. הרבה גשמים בימים לפני כן הציפו את היובלים הקטנים בדרך. צילום: עידו גייר.


הקאמפגראונד Piedra Negra וברקע, בעננים – Aguja Guillaumet. צילום: עידו גייר.


באפרואצ' לתחילת המסלול Amy – Vidailhet בבוקר הטיפוס. צילום: עידו גייר.

ברגע הראשון ששמתי את רגל שמאל שלי על מעטפת הקרח, חלק גדול מהקרח קרס מטה ותחתי נגלה  ה-Crevasse (סדק גדול בתוך הקרח שיכול להגיע לעשרות מטרים של תהום קרחוני) במלוא הדרו ועוצמתו, עם הכחול החזק והתהום העמוק. אמרתי לעצמי "איזה יופי זה שם למטה, אבל לא משנה מה – אני חייב להישאר למעלה ואסור לי ליפול", והרמתי שוב את רגל שמאל למעלה, קצת מתחת לגובה המותניים. למזלי, היא נתפסה טוב, נשענתי עליה, ושלחתי את שני גרזני הקרח למעלה, מעבר לפינה. אחרי כמה חבטות חזקות עם שני הגרזנים, הצלחתי לתקוע אותם היטב בקרח, הרמתי את רגל ימין גבוה, היא נתפסה בקרח, אבל ברגע שהעברתי אליה משקל – הקרח נשבר מתחת לרגל שלי ונתליתי על שני הגרזנים. באותה שנייה הבנתי שכבר יותר מדי חם והקרח מתחיל להינמס, ובשבריר שנייה החלטתי למשוך את עצמי חזק על שני הגרזנים, לשלוח את רגל שמאל גבוה מעבר לפינה ולעבור את ה"קרוקס" (האיזור הכי קשה לטיפוס במסלול) לא בטכניקה, אלא פשוט בעזרת כוח יחסית מאסיבי. זה לא היה הכי יפה, אבל זה עבד.

לאחר מכן המשכתי בטיפוס על מדרון של 60' עוד 60 מטר, עד שהגעתי לתחנה של שני פיטונים (מסמר ברזל שדופקים עם פטיש, בסדקים בסלע) שהיתה על הקיר מימין. לאורך כל הפיץ' (מקטע במסלול טיפוס שאורכו יכול להשתנות) לא היתה שום עגינה, וגם ברגי קרח לא היו עוזרים כי הקרח היה רך מדי ולא "Bullet Proof".

כריס, השותף שלי, עשה את ה-3 מטרים הראשונים באייד, כי כל הקרח על ה- Bergschrund כבר נמס. לאחר מכן הוא טיפס עוד 70 מטר עד שנגמר החבל, ושם הוא עצר. לאורך הפיץ' שלו הוא שם שתי עגינות בלבד, כי גם לו לא היה סלע זמין.

בפיץ' השלישי טיפסתי עוד 70 מטר עם קצת יותר עגינות. באותו פיץ' הרגשתי שהרגל השמאלית שלי לא ננעצת טוב בקרח, ושמתי לב שכף הרגל שלי בולטת יותר מדי קדימה ויוצאת מתחומי ה-Crampon השמאלי שלי. כך מצאתי עצמי תוך כדי טיפוס עוצר לכמה שניות מדי כמה מטרים, שוב ושוב, ונותן בעיטות עם עקב שמאל לקיר הגרניט שמשמאלי כדי הנעל תחזור למקומה. מזל שהגרזנים היו תקועים חזק בקרחJ.

בסוף הפיץ' היה חלק קטן שעלול להיות בעייתי, מכיוון שרמפת הקרח נגמרת ומתחיל פייס קצר של כ-2 מטרים של סלע, כך שצריך לעשות צעד וחצי שמאלה ולמעלה על גבי הפייס או מה שנקרא בשפה המקצועית "דריי טולינג" – טיפוס סלע עם Crampons  וגרזני קרח. המקטע הזה היה קצר, כך שתיאורטית היה עדיף לטפס 'קרח' על סלע. מכיוון שניסיוני בדריי טולינג היה אפסי, החלטתי שאת הגרזנים אני אחבר לרתמה ואשתמש בידיים שלי כדי לטפס (בדריי טולינג משתמשים בגרזנים ולא בידיים) מה שהתברר כהחלטה מצוינת, כי בדיעבד הבנתי ממטפסים אחרים שהחלק הזה יכול להיות קצת בעייתי עם גרזנים.


תחילת המסלול על ה – Bergschrund. צילום: כריס לורימר.מבט כללי על ה-  Bergschrund שמסמן את תחילת המסלול, עדיין קפוא ועם נטיפים אך הרבה פחות יציב בשעת בוקר מאוחרת. צילום: כריס לורימר.



תחילת המסלול על ה – Bergschrund. צילום: כריס לורימר.


כריס מוביל את הפיץ' השני, בלי ברגי קרח. הוא היה צריך לעשות טרוורס קטן כדי להגיע לסדק עם עגינה טובה. צילום: עידו גייר.

כריס ואני סיימנו את החלק של הקרח, שהיה שטח חדש ולא מוכר עבורינו, ומעתה והלאה נותר רק סלע מעורב עם קרח עד רמה של 5. מכיוון שידענו ש-5 זה רמה טכנית בסיסית בהרים נשארנו עם הנעלי הרים וה-Crampons גם על הסלע וטיפסנו בזריזות וביעילות למעלה עד לפסגה, אליה הגענו כבר ב-14:00. צילמנו כמה תמונות פסגה יפות.

על הפסגה פגשנו חבורה של מטפסים מקסיקנים. תוך כדי השיחה איתם וירידה מטה קלטתי שאת אחד הם פגשתי חצי שנה לפני כן בגלישות למטה מאל קפיטן ביוסמיטי. הוא וחבר שלו טיפסו את המסלול ""The Nose בפחות מ-24 שעות. איזה עולם קטן, מי היה מאמין שאפגוש שוב את אותו בן אדם בפטגוניה, על ה-Guillaumet.

החלטנו לרדת חזרה למטה, כי ידענו שבסביבות 18:00-17:00 אמור להתחיל לרדת גשם מלווה ברוח עזה, ורצינו לקחת "זמן בטיחות" בגלישות ובירידה חזרה לאוהל.


בחלקים העליונים של המסלול, סלע מעורב עם קרח. צילום: כריס לורימר.



בחלקים העליונים של המסלול, סלע מעורב עם קרח. צילום: עידו גייר.

הירידה מההר הייתה אטית. הסלע המחוספס והחד בפטגוניה שוחק את החבלים במהירות. כבר בגלישה השנייה שלנו החבל קיבל "Core Shot" – הוא נתפס או התחכך בסלע והמעטפת נקרעה ואפשר היה לראות את הסיבים הפנימיים של החבל. היה לנו עוד חבל מסוג "Tag Line" בעובי 5 מ"מ ובאורך 70 מטר, אבל לא יכולנו לגלוש רק עליו. אז שמנו קצת טייפ על החבל כדי שיסתיר את המכה (רחוק מהעין, רחוק מהלב) והמשכנו לגלוש.

 הגלישות לתוך ארובת הקרח נהפכו לארוכות עד כדי אורך החבל, לכן חיברנו את החבל הראשי ואת ה-Tag Line ביחד – והנה פטגוניה נתנה לנו עוד שיעור: חבל ה-Tag Line נתקע סביב אחת האבנים. כריס טיפס חזרה 70 מטר והתחלנו לעשות גלישות קצרות, של 35 מטר כל אחת, על החבל הפצוע שלנו.

לא ידענו כמה ואם נצטרך להשאיר ציוד נטישה כמו Nuts , cams או רצועות, כי בגיידבוק צוין  שצריך שני חבלי 60 לפחות בשביל הגלישות. לבסוף, התברר לנו שכמו שעון, מדי 35 מטר היה איזה פיתון תקוע בסלע מחובר ל–Nut שדפקו אותו עם הרבה אהבה, בעזרת גרזן קרח, ופרוסיק קפוא שמחבר ביניהם, כך שלא היינו צריכים להשאיר שום ציוד על ההר וללכלך אותו.


תחילת הירידה / גלישות חזרה למטה. הפסגה של Aguja Guillaumet זה משטח של  150 מטרים בשיפוע קל ועם מלא שלג. צילום: עידו גייר.

הגענו למטה, לתחתית ה- Bergschrund, התנתקנו מהחבלים והתחלנו לרדת על הקרחון. שעה וחצי של הליכה זריזה במורד ההר הביאה אותנו חזרה ל–Basecamp שלנו ולאוהל החם.

 5 דקות אחרי שהגענו התחיל לרדת שלג והרוח התחזקה. שתינו מרק חם, אכלנו גבינה קשה, קצת סלאמי והרבה שוקולד חלב עם אגוזים. שכבתי בשק שינה, מקשיב לרחשי הרוח והשלג, כשברקע הפוג'יז עושים קאבר ל– No Woman No" "Cry של בוב מארלי וידעתי שאני עושה את מה שחלמתי עליו במשך השנים האחרונות.

לא, לא עשינו Speed Record, לא First Ascent, לא Solo, לא One Push מאל צ'לטן ולא מסלול הארדקור. אבל בשבילי זה היה קרש ענק מעץ איכותי שזרקתי למדורה שבוערת בי בשנים האחרונות – לטפס כמה שיותר, כמה שיותר קשה, מאתגר ומפחיד. אני יודע שזה היה וואחד קרש שימשיך לתת למדורה הזו עוד הרבה שנים טובות של חיים.

ולא, אין תמונת פסגה – כי מה שחשוב זה הדרך ומה שאנחנו לומדים ולא כמה גבוה הגענו.

קצת בטא על המקום והסביבה –

לאן להגיע ודרכי התניידות – לטוס לאל קלפטה שבדרום ארגנטינה, משם לקחת אוטובוס של 3 שעות עד לעיירה אל צ'לטן, שממנה כל אתרי הטיפוס באזור שלFitz Roy  ו –Cerro Torre הם במרחק הליכה של 12 ק"מ ומעלה.

עונה מומלצת –דצמבר עד תחילת מארס הם חודשי הקיץ בפטגוניה. חודש דצמבר והמחצית הראשונה של ינואר יכולים להתאים למי שרוצה לטפס יותר קרח. אם אתם מעוניינים להתמקד בסלע, עדיף להתמקד בינואר ועד סוף פברואר. במחצית הראשונה של פברואר הימים מתחילים להתקצר, (כ-12 שעות אור לעומת 18 שעות אור בתחילת ינואר).

איפה ישנים – יש עשרות הוסטלים באל צ'לטן וקאמפגארונד אחד רציני בעיירה. יש כמה הוסטלים, בהם "Hem Herhu" ו-"Ailen Ayke", שידועים כהוסטלים של מטפסים, ושם גם אפשר למצוא פרטנרים לטיפוס. מומלץ לעשות הזמנות מראש, כי יש המון מטיילים ותיירים בעיירה.

איפה מטפסים – אם הגעתם עד לאל צ'לטן כדי לטפס, כנראה שאתם כבר יודעים למה אתם שם. אבל סביב העיירה יש עוד לא מעט סינגל פיצ'ים ספורטיביים, קצת מולטי פיץ' ספורטיבי והרבה בולדרינג.

אוכל – יש לא מעט מסעדות, פאבים ומקומות לאכול באל צ'לטן, אבל יש שניים בולטים מעל כולם וזה הגלידות המצויינות של גלידריית Domo Blanco והשוקולדים הטובים של La Chocolateria. אם אתם רוצים להצטייד בפירות יבשים, קפצו אל Organic Almazen שבמרכז העיירה, אמנם זה יעשה לכם חור בכיס, אבל קיבה מלאה.

ציוד – אם אתם לא מתכננים לטפס קרח אפשר להביא רק Aluminum Crampons, מינימום גרזן קרח אחד (מומלץ שניים), Gaiters, ציוד סלע, ציוד נטישה, הרבה ציוד חם והרבה שרירים ברגליים.

דבר אחרון, ואולי החשוב ביותר, יש הרבה ישראלים שטיילו ומטיילים בדרום אמריקה. חלקנו השארנו רושם טוב, וחלקנו פחות. ואם לשים את הדברים על השולחן – יש תחושה שלא אוהבים אותנו שם. לא הפקחים של הפארקים, לא המנהלים של ההוסטלים ולא נותני השירות האחרים. הוצאנו לעצמנו שם רע בגלל מיליון ואחת סיבות. שימו לב שאנחנו צריכים לתקן את זה. זה אומר לשבת ולדבר עם הפקחים של השמורות, להסביר להם מי אנחנו ולמה באנו, לאסוף את הזבל, האוכל, בדלי הסיגריות ולא לרדת מהשבילים המסומנים. אנחנו חפרנו לעצמנו את הבור הזה – ואנחנו גם נצא ממנו.

*דבר העורך: לאחר מכן המשיך הכותב לטפס מסלולים נוספים בפטגוניה ולתת בראש.

 

הפוסט הקודם
איך להתאמן?
הפוסט הבא
אסאוד – The Dark Side of Um Ishrin

Related Posts

No results found

תגובה 1. השאר/י חדש

דני אח של
24/03/2017 20:43

וואו. בלי מילים.

הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
נא להזין כתובת אימייל תקנית.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט