ראיון עם נמרוד נחמיאס

קוראים לי נמרוד נחמיאס, בן 36, נשוי לקרן ואב למאיה בת 6 ועידן, בן כמה חודשים בלבד J. אני חי בקיבוץ עינת, שם שוכן ביתי וכן בית העסק שלי, חברה לעיצוב תעשייתי ותכנון פלסטיקה ומכאניקה של מוצרים שונים ומגוונים לתעשייה ותחום היזמות הפרטית.

את צעדי האנכיים הראשונים עשיתי על המפנה הצפוני של קיר עולימפוס בספורטק בתל אביב, אי שם ב2001. לא אשכח את התחושה שבערה בגופי בימים שבאו אחרי, גם במובן של שרירים כואבים ותפוסים אך יותר מכך – ברצון העז לחזור ולטפס שוב. במשך שנה שלמה התאמנתי באותו הקיר עד שמיציתי אותו לחלוטין ואז יצאתי לראשונה לאתר הטיפוס הטבעי המובחר, הגדול, המדובר, המפואר….שילת.
משם המשכתי לשאר האתרים הטבעיים שהיו באותה תקופה, ואני חושב שבקושי חזרתי לקיר. היה לי ברור לחלוטין שמקומי במצוקים שבטבע!

את דרכי במועדון התחלתי כחבר וועד בשנת 2003, כאשר די מהר נודבתי להיות גזבר, תחת הובלתם של יותם אורחן עד 2008, ונועם וויס עד 2010. ב2010 החלפתי את נועם וכיהנתי כיו”ר עד סוף 2015.
כשנכנסתי לתפקיד, זכיתי לשמחתי לתמיכה ועזרה גדולה מוועד מצומצם אך איכותי במיוחד, יחד נתנו דגש על שני אספקטים משמעותיים למטפסי הארץ, נושא הקהילתיות ונושא רט”ג.

בנושא הקהילה נתנו דגש על הארועים החברתיים הגדולים, הגדלנו את נפחם, הגדלנו את כמותם לאורך השנה וניסינו לשפר משמעותית את תוכנם ואת ערכם החברתי לחיזוק הקהילה.

בנושא רט”ג, נכנסתי ביתר שאת לאזור שכבר טופל רבות בעבר ע”י קודמי, אך לא תמיד בצורה מקיפה ולרוב לא יסודית או מאורגנת. באותם ימים בדיוק נכנס לתפקידו המנכ”ל החדש דאז של הרשות, מר שאול גולדשטיין, ותוך כמה חודשים ספורים מכניסתו לתפקיד, צוות מצומצם שכלל את יאיר כהן, עומר שביט ואנוכי, הצלחנו להגיע ולפגוש אותו לפגישה עניינית וטובה שנתנה אופק אופטימי מפתיע לכל הסיפור.

שיתופי פעולה החלו לעבוד ואמון הדדי החל אט אט להיבנות, אולם לצערי נהרס מהר מאוד בגלל שלל ארועים קטנים כגדולים ואנשים בעלי אינטרס לחבל במערכת היחסים העדינה.

כלכך קשה לבנות, וכלכך קל להרוס… ועוד נדבר על כך בהמשך…

 

אל תפקיד היו”ר נכנסתי (גם אני) במעין “אין ברירה”. נועם רצה לפרוש, ויותם שעדין עזר פה ושם היה מוצמד לזוג תינוקות תאומים שנולדו לו ולאשתו ועל כן לא יכל לחזור לתפקידו גם אם רצה.

אני לא ממש זוכר את רגע ההחלטה המדויק, אבל כן את אותם ימים. גם לי באותם ימים נולדה ביתי הראשונה ובמקביל הינו בעיצומו של בנית ביתינו בקיבוץ, תוסיפו על כל זה קצת פלפל של חיי עצמאי בישראל והינה קיבלתם את אחת התקופות המאתגרות בחיי. ועכשיו? עכשיו להיכנס להיות יו”ר?? אז כן!!
העניין עלה לי בלא מעט מחירים אישיים, משפחתיים ועסקיים. אך גם חישל אותי ולימד אותי הרבה. הצורך לעשות, לשנות, בער חזק בתוכי והיה לי חשוב מאוד שלא לאבד את מה שהייתי שותף לו עוד משנים קודם לכן, דבר שאהבתי כלכך, את עולם הטיפוס ואת הוואי המועדון.

למזלי כמו שכתבתי בפתיחה, אנשים טובים עזרו לי ויחד הצלחנו להרים ולקדם את העמותה למקומות טובים יותר (אני כמובן משוחד, אבל אני מקווה שגם אחרים יסכימו איתי J).

אני זוכר את השנתים הראשונות כטובות. שנים של עשייה ותגמול בריא וכייפי, תחושת סיפוק גדולה ופידבקים טובים. אך הדבש מושך אליו את הדבורים, ודבורים לפעמים עוקצות….
מהר מאוד נאלצתי/נו להתמודד עם כמה אתגרים דיפלומטיים לא פשוטים. זה אולי התחיל ב”אסון בועז” (אל תעלב בועז, בדיעבד זה די מצחיק). ויכוח אישי בינו לבין מנהל קיר טיפוס מסוים, שהתפתח לכעס עצום גם כלפי המועדון ולבסוף הגיע למצב של הפלת אתר המועדון הישן… בניית אתר מועדון חדש (רגע, אני מוסיף את זה לרשימת הכשלונות שלי :-).
לאחר מכן מצאתי את עצמי בלב סערה על בסיס פוליטי-מדיני כשבכלל בסה”כ רצינו לטפס על סלעים… כל אלה ורבים קטנים וגדולים אחרים הסבו לעיתים תסכול רב.

זה בסדר לטעות, וזה בסדר להיכשל מידי פעם. לרוב אתה אפילו יוצא מתסבוכות שכאלה מלומד ומחוזק יותר, ואפילו עם אנרגייה מחודשת ומוגדלת לתקן ולעשות עוד יותר. אך לפעמים לתסכול אין תיקון, ולכישלון אין תכלית, ואין את הערך המוסף איתו אתה ממשיך הלאה כמו בסתם עוד טעות שממנה הפקת לקחים. את הכוויות הכי כואבות שצרובות בזכרוני קיבלתי מאנשים שפעלו בכדי לחבל. לחבל למטרת החבלה, ההרס, הפגיעה, ההצטדקות המוחלטת חסרת כל הספקות. אל האנשים הקטנים האלה, אני מאחל את כל ההרס והעלבון שהם הסבו לי ולקהילה. ואני לא מתנצל או מתפשר על כך. יחס הבניה מול ההרס הוא בערך 1:100. ניתן להרוס בשעה אחת משהו שנבנה ב100 שעות. אילו רק היו לומדים להעריך, ולהתחשב בתמונה הכוללת ולא להסתכל רק בראיית קשית…. חייהם והסובבים אותם היו נראים אחרת. אבל נו, גם עם כאלה צריך להתמודד.

הדבר הכי קשה שניסיתי להתמודד איתו היה גם זה ששחק אותי סופית, נושא האיחוד עם הענף הספורטיבי. תסבוכת שכזו לא ראיתי מזמן… סלט אחד גדול של אינטרסים אישיים, אינטרסים עסקיים, אינטרסים משפטיים, ייצוגיים, כלכליים, מקצועיים, מיושנים, חדשים ומה לא… על כל אלה רבצה שכבה עבה במיוחד של הרבה מאוד אגו של כלכך הרבה אנשים, עד שלבסוף נשברתי סופית והבנתי שאני כלכך שחוק ומותש מן הסיפור, עד שעדיף לטובת כולם שאני אעשה צעד אחורה ואצא ממחול השדים הזה.

אין לי ספק בכלל שענף הטיפוס בארץ צריך להיות מיוצג ע”י גוף אחד גדול, בריא וחזק! גוף שמכיל תחתיו את כל תחומי הענף, את כל ייצוג המטפסים הישראלים באשר הם, בארץ ובחו”ל. אבל כנראה שחלום זה עוד טרם בשל בכדי להתממש.

אני חושב שהמועדון מיצא עד תם ואף מעבר, את היכולת להתבסס על מתנדבים, וגם העובדה שגלגלנו מחזור של כמעט חצי מליון שקל, כל זאת מבלי אף מקבל שכר (קבוע) היא מדהימה כשלעצמה. אבל כמו שאין ספק שצריך להיות גוף אחד, כך גם אין ספק שבשביל להיות גוף שכזה צריך המועדון לעשות קפיצת מדרגה רצינית. קפיצה שרק נותר לי לייחל שתגיע ותתאפשר מהר!

אני מקווה ומייחל למועדון להתחזק, להתרחב, להתבסס, לשפר את שירותיו לקהל ולאחד תחתיו כמה שיותר מטפסים מכמה שיותר תחומים. אני מייחל לו להשיג כמה שיותר שליטה והשפעה על הנעשה במצוקים, בין אם מול הרשויות ובין אם מול מטפסים. אני מייחל למועדון לשפר ולחזק את תדמיתו גם בתחום הספורטיבי. להכיל תחתיו את התחום התחרותי והייצוג שלנו בחו”ל.

דארווין פעם אמר “זה לא הכי חזק ששורד, אלה זה שמתאים את עצמו הכי טוב לשינויים שמתרחשים סביבו”. בתחילת דרכו של המועדון היה הוא הגוף היחידי, הייחודי, הכמעט מחתרתי שפעל בתחום הפתוח לחלוטין של הטיפוס בארץ. קבוצה קטנה של משוגעים לדבר.
בעולמנו הנוכחי, כאשר ישנן יותר קבוצות פייסבוק לטיפוס מאשר מצוקים פעילים בשטח…וכאשר ישנם יותר קירות טיפוס ואולמות בולדר מאשר קבוצות בפייסבוק, חשוב שהמועדון יתאים עצמו אל הסביבה ויצליח להתמודד עם כל הפיתוח הזה. חשוב לדעת להתחבר אליו, למנף אותו, ולהוציא ממנו את המיטב. סה”כ זה מצויין שיש כלכך הרבה פיתוח.

טעויות, טעות, טועים, טעינו, טעיתי.

טעות מביכה אחת שאני זוכר בבירור עשיתי עוד לפני היותי יו”ר, ודווקא בתור גזבר. מנגנון סליקת האשראי היה מפוזר על כמה חברות שונות, כאשר כל אחת טיפלה בסוגי כרטיסים מסויימים. כל הסלט הזה הקשה מאוד על המעקב של התשלומים. הפאדיחה לא איחרה לבוא, ובעצם פספסתי לזהות שבמשך כמה חודשים טובים כספים שמגוהצים מסוג כרטיס אשראי מסויים – לא מגיעים אל חשבון העו”ש של המועדון. כאשר התקלה התגלתה, חברת האשראי העבירה לנו מיד כמובן את כל הכסף שהצטבר שם ולפתע “נשפך” לחשבון העו”ש של המועדון סכום כסף לא מבוטל. אם תרצו, מעין קרן השתלמות עקומה שכזו…  החלטנו שאם הסתדרנו עד היום מבלי אותו הכסף – כנראה שגם נסתדר בעתיד, וסגרנו את הסכום במסגרת כספית נפרדת מהעו”ש. “כסף לשעת חירום” קראנו לזה. אני חושב שעד היום יש עדין שאריות מאותו “Piggy bank” שסגרנו אז.

זהו מקרה קלאסי של טעות טפשית, אבל עם ערך מוסף. אף אחד לא הפסיד כסף, אנחנו הרווחנו שיעור לחיים, סטירת לחי בנוגע לניהול מעקבים, ואחת קופת חיסכון שישימשה אותנו כמה שנים לאחר מכן. כמובן שמאז הרבה כסף זרם פנימה והחוצה מהמועדון וכן הכל השתנה לטובה ברגע שדב ויסברג נכנס לעניינים.

טעות נוספת אמנם לא עלתה בכסף משמעותי אבל השלכותיה היו הרבה יותר מרחיקות לכת מאשר כמה אלפי שקלים בעו”ש. וכאן אני מדבר על נושא ההפגנה בעין פרת. הפגנת המטפסים בעין פרת לא אורגנה ע”י המועדון באופן ישיר אך אפשר לומר שנעשתה בתיאום איתו. ההפגנה הגיע לאחר סגירה (נוספת) של מצוקי עין פרת בגלל התמוטטות קטע סלע מחוץ לאזורי הטיפוס. הסגירה הרגיזה מאוד את הקהילה מכיוון שלא היתה קשורה כלל לטיפוס, אותו אזור שהתמוטטת כבר התפורר כמה פעמים בשנים קודם לכן ולא היה חדש לנו או לאנשי השמורה. נראה היה שאף אחד לא עושה כלום במשך זמן רב בכדי לשנות את סטטוס הסגירה, וכן היתה תחושה ברורה כי מנהל השמורה באותם ימים רק חיפש שוב ושוב הזדמנויות לשבש את פעילות הטיפוס בשמורה.
הפגישה עם מנכ”ל הרשות התרחשה רק פחות משנה קודם לכן, ובמהלך אותה השנה כן נעשו הרבה דברים יחד עם רט”ג ונראה היה שיש עם מי לדבר ולעבוד בנסיון לשפר דברים ולהכשיר אתרים חדשים.

ערב אותה ההפגנה עוד התקשרו אלי מרט”ג וביקשו יפה שנבטל. הבטיחו שיטפלו ולא יעקבו עוד את הטיפול בנושא… מארגני ההפגנה דרשו לקבל זאת בכתב, וכנראה בצדק, כי לזה רט”ג לא הסכימו, וההפגנה יצאה לדרך למחרת בבוקר.

כפי שאני רואה את הדברים, ואני יודע שיש כיווני הסתכלות שונים, המועדון נפגע מאותה ההפגנה כמה וכמה פעמים, ומכמה וכמה כיוונים.
ראשית נותקו במיידי כל קשרי העבודה מול הנהלת רט”ג. בוטלו פרויקטים שתוכננו להתבצע בשיתוף. בנסיון להגן על קבוצת המטפסים אשר נפגעו באופן משפטי אישי באותו היום, שילם המועדון ותרם סכום כסף לא מבוטל למשרד עורכי דין שייצג את החבורה תחילה, ונוסף על כל אלה… מטפסים רבים עוד באו בתלונות אל המועדון כמי שלא דואג לאלא שנפגעו.

מעבר לתסכול האישי הרב שנגרם לחברים ולי, ובהתחשב בעובדה שיחסי המועדון ורט”ג מעולם לא היו נפלאים גם כך, אם יש נקודת מפנה לרעה ביחסים הללו בשנים האחרונות- זו בוודאי אותה ההפגנה.
ההפגנה הזו גררה הפגנה נוספת, שגררה הפניית עורף מוחלטת מצד רטג לנושא הטיפוס כולו, שגררה אותנו להתנהלות משפטית מסובכת ומורכבת מולם, שהובילה להקפאה כמעט מוחלטת של תהליכים בהווה והבנות על בסיס הסכמי עבר וכו’ וכו’.

הרבה פעמים חשבתי עם עצמי שאולי הייתי צריך לעשות יותר באותו הלילה בכדי למנוע את אותה ההפגנה. אולם מצד שני הרגעתי את עצמי מהר והנחתי כי מסלול ההתנגשות הזה כנראה היה מגיע במוקדם או במאוחר בכל מקרה, גם ללא אותה ההפגנה. אבל הוא כנראה בחר להגיע בנסיבות הללו.
לדעתי יהיה קשה מאוד כיום לשפר אם בכלל את יחסי העבודה מול הרשות. וללא קשר, יהיה קשה מאוד להביא לשינוי אמיתי בהיתירי הטיפוס בארץ.

למרות זאת, הכרת רט”ג (ורשויות נוספות) במועדון כגוף המקצועי, המנחה, הקובע בענייני טיפוס במצוקים היא אחת מאבני הסיוד הבסיסיות וההכרחיות לקיום העמותה.

 

“מפגש מסלולים”

בשנה החולפת נשאבתי עמוק אל תחום רכיבת האופנים, רכיבת שטח. חברים רבים ומשפחה שפעילים בתחום כבר שנים ניסו שוב ושוב למשוך אותי פנימה כבר מזמן, אולם הרשיתי לעצמי להתמסר לעניין רק לקראת סיום תפקידי במועדון. אחד הדברים המקסימים אותי ביותר ברכיבה מאוד דומה לזה שהניע אותי לגלות ולחשוף עד היסוד את תחום הטיפוס בארץ. הסקרנות לחקור ולגלות, להתנסות, להגיע לעוד אתר ועוד אתר ולרכב עוד ועוד מסלולים חדשים היא המנוע המניע באמת את הגלגלים. ולמרות זאת, אני אולי מפדל עם הרגלים אבל ליבי עם הטיפוס. כל הזמן משווה, כל הזמן נזכר בעוד ועוד חוויות מתחילת דרכי כמטפס. באמת כלכך חבל שהטיפוס בארץ כל כך מוגבל ומאותגר היתרים. אילו רק היו עוד מצוקים ואתרים לגלות, לחשוף, לפתח… התחום היה נראה אחרת לחלוטין.

לדעתי האישית, התרומה הכי גדולה שלי לענף היא דווקא הספר, מדריך אתרי הטיפוס שכתבנו רני שדמי ואנוכי. זהו הגיידבוק, הכתוב, המקיף והמפורט ביותר שקיים כיום עבור כל מצוקי ארצנו. למרות “שהישראלי תמיד מכיר ויודע הכל”, למרות שאין כאן 10,000 מסלולים “וזה לא קלימנוס פה”… עדיין – הדפסת והפצת עותקים של ספר אחד מקיף עבור כל האתרים היתה ונשארה במשך שנים רבות אבן יסוד בהגדרת ישראל כיעד טיפוס פעיל. ואת זה אנו רואים במכירות של הספר, אשר הולך ומפיץ את עצמו, גם ללא השקעה רבה מצידנו. זה מוכיח שיש התענייניות, יש קהל, יש מטפסים חדשים שם בחוץ. ועל אף כל המגבלות, ובכל זאת, אין לנו ארץ אחרת.

אני אולי כבר לא מטפס פעיל, אבל בלב אני עדין לחלוטין מטפס. אני בטוח שבמוקדם או במאוחר, לאחר שאתאוורר מעט, אני אשוב לחלוטין לעניינים.

נותר לי רק לברך ולאחל לכל חברי במועדון ובענף בכלל, שיהיה המון בהצלחה בהמשך. אסור לאבד את האופטימיות. חייבים להמשיך ולדחוף קדימה ולמעלה, לשפר, לעשות, ליצור, לקדם, לטפס ולהצליח!

שאו ברכה!

נמרוד נחמיאס, יו”ר מועדון המטפסים בדימוס J

 

הראיון נכתב בדצמבר 2016.

 

 

הפוסט הקודם
The Diamond of the American Rocky Mountains.
הפוסט הבא
נייר עמדה בנושא סימון מסלולים על ידי גופים עצמאיים

Related Posts

No results found

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט