למה אני מטפס טראד

למה אני מטפס טראד
ולרי פרומקין

מבוא

עצרו.

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, תוודאו שאתם נקיים מדעות קדומות, כעסים מודחקים, טינה על עלבונות ישנים ודוגמות מוכנות לשליפה מהמותן בכל הקשור לויכוח העתיק: ספורט או טראד, בולטים או עגינות, בטיחות או הרפתקה ושטויות אחרות בסגנון.

אחת התכונות המיוחדות של עולם הטיפוס היא שכל אחד יכול למצוא לעצמו את הנישה שבה הוא ירגיש מיצוי עצמי ויותר חשוב – הנאה. בין אם אתם מטפסים בולדרים באולמות סגורים עם מזגן, מובילים מולטיפיצ’ים מבולטים באירופה, מניחים עגינות בואדי ראם או סובלים בדרך לפסגות מושלגות באלפים. אף עיסוק לא יותר טוב מן האחר, הם פשוט שונים.

אינני מגדיר את עצמי כטראדיסט או בולדריסט או אלפיניסט – אני מטפס, ונהנה מכל השפע שיש לעיסוק המדהים הזה להציע.

אני אומר עיסוק, כי עבורי ועבור רבים מחברי הטובים טיפוס זה הרבה יותר מספורט, זאת דרך חיים.

מתוך המבחר העשיר שעולם הטיפוס מציע לנו, לכל אחד מאיתנו יש נישה ספציפית שמושכת אותו יותר מהשאר. אני מכיר אנשים שחייהם מתנהלים לפי עונות הטיפוס באתרים ספורטיביים שונים ברחבי העולם, אנשים שנוסעים לבלדר בשוויץ בטמפרטורות של 5 מעלות (כדי שיהיה חיכוך טוב, כמובן) ואנשים שחולמים על הרים ועלולים לטבוע בריר של עצמם אם תראו להם תמונה טובה של המטרהורן.

הנישה שלי קצת שונה.

אני נמנה עם קבוצה קטנה של אנשים שכפות ידיהם מתחילות להזיע כשהם רואים סדק מושלם שמפצל תקרת גרניט אפורה, או מסלול שחוצה 400 מטר של אבן חול אדומה, עם מערכת ארובות\סדקים\סלאבים\פייסים שמגיעה לפסגה המיוחלת. אני מדבר כמובן על טיפוס טראד – טיפוס על אבני עיגון, בו המטפס מניח את העגינות המשמשות לאבטחה במהלך הטיפוס עצמו (בניגוד למסלולים מבולטים בהם העגינות קבועות בסלע).

חשוב להבהיר שזאת אינה כתבת “מבוא לעולם הטראד”, אני לא הולך לספר על ההיסטוריה של הטיפוס, על טכניקות השמת אבני עיגון, וגם לא לתאר את סוגי העגינות\חבלים\רתמות ושפע הציוד שמוקדש לטיפוס טראד.

בכתבה זאת אני רוצה לנסות ולענות על השאלה המאד לא פשוטה, והיא: למה? למה אנשים בוחרים לטפס טראד כשיש כל כך הרבה אופציות אחרות, יותר נגישות ויותר בטוחות?

הבעיה היא…. שאני לא יודע.
אני לא יודע למה אנשים מטפסים טראד, או ספורט, או בולדרינג לצורך העניין, ולכן אנסה לענות על שאלה פשוטה בהרבה: “למה אני מטפס טראד?”.

הוואדי

 דמיינו שאתם תלויים בין שמיים וארץ על פייס חשוף בגובה 350 מטר מהקרקע, פעם אחרונה שהקלפתם את החבל לסוג כלשהו של אבטחה הייתה לפני 7 מטר (כן, לפעמים גם זמן נמדד במטרים), יש לכם עוד 4 מטר של טיפוס קל עד התחנה, אתם בטוחים שלא תיפלו, אבל עמוק בפנים אתם יודעים שהעגינה “הפסיכולוגית” שהשארתם לפני 7 מטר לא תחזיק נפילה. אתם מביטים מסביב ורואים גשר יציב מאבן חול טובה 2 מטר מימינכם. צריך לקבל החלטה: לרוץ לתחנה ולהסתכן בנפילה איומה, או לטרוורס 2 מטר ימינה כדי לכרוך רצואה סביב הגשר המיוחל. אתם מושכים טיפה את חבלי הדאבל שמחוברים אליכם, מרגישים את החיכוך הנורא שנוצר בחבל אחרי פיץ’ של 45 מטר, מבינים שאם תברחו ימינה החיכוך לא יאפשר לכם לחזור לקו המקורי, ומחליטים לרוץ לתחנה. אתם מושיטים את היד לאחיזה הקרובה, ממששים אותה בזהירות – “רק שלא תישבר”, מעלים רגל, נעמדים, מושיטים שוב את היד …תחנה! עולים בזהירות לתחנה שמורכבת משני פיתונים חלודים ופרוסיק שבילה יותר מדי זמן בשמש, מגבים אותה עם 2 העגינות האחרונות שנשארו עליכם, מתחברים וצועקים  “off belay!”.

כל מי שטיפס בוואדי ראם שבירדן מכיר את תחושת ההקלה שאחרי פיץ’ מפחיד ולא מאובטח, תחושה שלא ניתן לתאר במילים, תחושה שמתמכרים אליה, או שלא חוזרים יותר לעולם למקום המקולל הזה.

אתם מאבטחים את שותפכם והוא מצטרף אליכם בתחנה. הימים קצרים אז עובדים מהר, השותף עוד לא הספיק ללגום מים ואתם כבר מעבירים את שאריות הציוד לרתמתו ומתכוננים לאבטח אותו על הפיץ’ האחרון. אתם מביטים מסביב ופתאם הכל נעלם. העייפות, הכאב, הפחד… הכל נעלם בנוף המדברי המרהיב שמקיף אתכם. אתם מרגישים שאתם על כוכב לכת אחר. נותר עוד פיץ’ אחד לפסגה, ואז 3 שעות של ירידה ושעה וחצי של הליכה לכפר, אבל אתם כבר יודעים שזה היה שווה את זה. זה היה שווה יותר.

יש הטוענים שכל נסיעה לואדי ראם היא תקופה בחיים – אחרי מספר לא מבוטל של נסיעות לואדי, אני נוטה להסכים.

גרניט

 זה היה בוואל די אורקו שבצפון איטליה. מועדון המטפסים הישראלי הוציא משלחת מפוארת (חמישה מטפסים!) לכנס טראד שמתקיים כל שנתיים בבירת הסדקים של אירופה.

ביום הראשון של הכנס קיבלנו תיק עם מתנות למשתתפים, ואחת המתנות הייתה גלוייה עם תמונה של מטפס בתקרת גרניט שחצויה ע”י סדק ידיים מושלם. לא ידעתי מה המסלול, ולא ידעתי את דירוגו, אבל ידעתי שאני לא הולך לעזוב את איטליה בלי לנסות לטפס קו כל כך יפה.

במהלך השבוע של הכנס, טיפסנו הרבה ולמדנו על הסגנון והאופי של המסלולים באיזור, אך לא משנה מה טיפסתי, כל לילה כשעצמתי עיניים ראיתי את המסלול מהגלוייה. מהר מאד התבררו הפרטים: המסלול נקרא לגו-לנד, והוא מדורג 7b\+, לא קל למסלול על אבני עיגון. לאחר תום הכנס, החלטנו אני ואלי צ’קנוב (חבר טוב ושותף טיפוס) להישאר לעוד שבוע בעמק המקסים. לא שהייתה לי אפשרות אחרת, הייתי אחוז דיבוק, מעולם לא רציתי לטפס מסלול כמו שרציתי לטפס את הסדק הזה.

יום חדש, בוקר שמשי, אנחנו מגיעים למאסיף גרניט ענק שבמרכזו, בערך 200 מטר מהקרקע, אני מזהה קשת סלע ענקית ברוחב של 12 מטר שנחצית ע”י סדק ידיים מדהים.

כדי להגיע לפיץ’ התקרה יש לעלות כ 150 מטר של דרדרת דשא\בוץ\סלע\קוצים ואז לטפס פיץ’ ארוך ועדין של סדק אצבעות המדורג 6b. אלי מוביל את הפיץ’ הראשון, הכל עובר חלק, אני עולה אליו ומסתכל על הפיץ’ שלי: סדק ידיים שחוצה קשת גרניט ענקית באמצע הר.

קשה לדמיין קו יותר מיוחד מזה.

ידי רועדות, אני מתרגש, כמו לפני קרב. אני לא יודע מה הולך לקרות אבל אני יודע שאני הולך לחוות משהו מיוחד, משהו שישאר איתי… לטוב ולרע. מתחת לסדק יש סלאב שנפתח לאט והופך לתהום ענקית. אוקי, אז לא נופלים עד שלא יוצאים מהתקרה, אם לא רוצים לשבור רגל. הניסיון מאפשר לי לבחור את מספר העגינות המינימאלי שיאפשר לי לטפס את המסלול בצורה פחות או יותר מאובטחת. אני מארגן את הציוד על הרתמה ויוצא לדרך – זה זמן האמת, מכאן אין חזרה. ידי נכנסות לתחילת הסדק… שיט, זה קשה, זה היה נראה יותר קל מלמטה, אני נועל רגל בסדק, מעביר משקל ושם עגינה.

זאת המהות של טראד קשה: למקם עגינות זאת מיומנות, לעשות זאת תוך כדי טיפוס קשה זה… ובכן, זה קשה. עם כל עצירה לשים עגינה אני מרגיש איך הכוח שלי אוזל, הידיים הופכות כבדות והדופק עולה. עוד צעד, עוד אחד ואני עובר את התקרה. עם יד אחת על סלופר טוב, ועקב על מדפון קטן בסוף הגג, אני מצליח להסדיר נשימה ומביט על המשך המסלול – רצף הצעדים הבא זה הקרוקס. אני מחליט להתחייב, מוציא שאגה ויוצא אל הלא נודע. כל צעד מרגיש גבולי, אבל אין לי מקום לעצור. אני רואה דם על הסלע, זה ממני? אני מפחד להסתכל על היידים, לא משנה, נסתדר אחרי. אני מושיט יד ל hand jam הקשה האחרון, צועק ומושך בכל מה שנשאר לי. מעלה רגל ונעמד… כן! נשארו רק כמה מטרים של טיפוס קל עד הסוף! מכת אנדורפינים משתחררים במוח שלי, אני מרגיש את היד שלי נשלפת מהסדק ו… אני באוויר, עף אל עבר הלא נודע.

אלי מגיב מהר, מקצר את כל החבל שהוא מספיק, ואני רק מגרד עם הרגל את הסלאב שמתחתי. רצף מחשבות עוברות לי בראש: אני חי… לא נראה ששברתי משהו… אני נפלתי… אני נפלתי. עכשיו צריך לעלות חזרה אל הסדק ולנקות עגינות תוך כדי טיפוס חזרה לתחנה.

לאחר כמה ימים חזרנו למסלול וחיברתי את הפיץ’.

טיפסתי מסלולים הרבה יותר קשים בחיי, אבל לא שמחתי לחבר אף אחד מהם כמו ששמחתי לחבר את המסלול הזה, המסלול מהגלוייה.

אז למה בעצם?

כמו שאפשר להבין משתי הפסקאות הקודמות, אני מחלק את מסלולי הטראד לשני סוגים עיקריים: מסלולי קושי ומסלולי הרפתקה. כמובן שישנם מסלולים הנופלים לשתי הקטגוריות, וכאלו שלא מתאימים לאף אחת מהן.

מסלולי הרפתקה הם בדיוק מה ששמם מרמז, אלו מסלולים ארוכים ומסובכים, הקו לא תמיד ברור והירידה יכולה לקחת יותר זמן מהעליה. מסלולים אלו דורשים מהמטפס לתפקד למשך ימים ארוכים בעולם ורטיקלי מסוכן, להבין את טיב הסלע והעגינות, לנווט, לאבטח ולדעת לחלץ את שותפך ואת עצמך – כי לפעמים צריך. מסלולי הרפתקה לוקחים את המטפס למקומות קסומים ולחוויות יחודיות שלא ניתן לחוות בשום מקום אחר.

מצד שני נמצאים להם מסלולי הקושי. הם יכולים להיות מסלולים של פיץ’ אחד או של שישה, אבל הם בד”כ קצרים במונחים של מולטי-פיצ’ים. במסלולים אלו המשחק הוא אחר. קו קשה דורש מכם שלמות, ויש המון גורמים להתחשב בהם. בגלל קושי הצעדים אין מקום לטעויות, מה שדורש דיוק בסיקוונס. עגינות=משקל, מיקום עגינות=זמן על המסלול, לכן יש לדעת לבחור את המספר המינימאלי של העגינות שיאפשר לכם לטפס את המסלול בצורה בטוחה יחסית. מכיוון שלא בכל מקום ניתן למקם עגינה, נוצרים איזורים של  no fall zone בהם נפילה יכולה להוביל לפציעה רצינית, לפעמים רצינית מדי. הפן המנטאלי של מסלולים אלו הוא אולי החלק הכי קשה בהם – לדעת להעריך נכון את היכולות הטכניות והפיזיות שלך, להבין שאם מחליטים להתחייב למסלול אז אין מקום לטעויות ואז לבצע את הכל בצורה מושלמת. האיזון בין הצד הפיזי, הטכני והמנטאלי מרגיש לפעמים כמו ריקוד, וכשהוא מבוצע נכון, תחושת הסיפוק מתעלה על כל רגש אחר.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני מטפס טראד היא אחרת לגמרי. כשאתה נמצא על מסלול מחייב, אתה מרגיש חשוף, באמת חשוף. אין כאן מסיכות, אין אגו, יש רק אותך, את שותף הטיפוס שלך ויש את המסלול. לרגע קט, כל החיים הופכים פשוטים, ההחלטות ברורות, ההצלחה מתוקה והכשלון מר.